A new version of me - גרסת האימהות

מדי שנה (עם דילוג קל על שנה שעברה), אני מעלה בבלוג פוסט יומולדת שכותרתו A new version of me, בהשראת שיר הנושא מתוך ה(!)סדרה, פליסיטי. מוזמנות לכאן ולכאן, והשנה, אני בטוח לא יכולה להתעלם מהגרסה החדשה שהפכתי אליה. מרגע הולדתה של נעמי המתוקה שלנו, בין בליל ההורמונים, חוסר שעות השינה והכאוס הכללי, פתאום מלא אסימונים החלו ליפול ודברים הסתדרו במקומם, אז החלטתי לרשום אותם כדי לא לשכוח, כי טפשת פוסט לידה וזה...:

לא לשפוט, כן לוותר ולהבין

להפוך לאימא זה בעצם פתאום להבין את כל האימהות באשר הן, כן, כולל את אימא שלך עצמך; להבין את ההקרבות שהיא עשתה בשבילך, את הקשיים והאתגרים שעמדו בפניה, את הטעויות שכנראה עשתה, ואת זה שהיא לא מושלמת...כי עכשיו את נמצאת בנעליים שלה וגם את תעשי טעויות ותהיי לא מושלמת. אז גם כשהיא אומרת "אל תחזיקי יותר מדי על הידיים כדי שלא תתרגל", את לא חופרת לה כמה שהיא מיושנת והזויה, כי דקה אחרי זה היא מספרת לך שהיא כל היום החזיקה אותך על הידיים רק כדי שלא תבכי ושיהיה לך נעים וחמים. היא פשוט יודעת כמה קשה ומעייף זה יכול להיות ובגלל שאת הבת שלה, היא דואגת לך ומנסה להקל עלייך, וגם את בדיוק כמוה רק מנסה להקל על הבת שלך.

להפוך לאימא זה גם להבין את חברותיך האימהות בהווה והאימהות בעתיד ושכל אחת היא קצת אחרת, ועושה דברים שונה ממך. זה המקום לתת להן להיות האימהות שהן רוצות וצריכות להיות ולא לנאום על איך את עושה דברים, כי גם אם יש לך נסיון של חצי שנה או שנתיים או עשרים, כולנו באותו המסלול של ניסוי וטעייה. אפשר להקשיב ולתת עצה באהבה, אבל לא לחשוב שאת עושה משהו טוב יותר בהכרח, כי הרי ברור שמחר הכל יכול להשתנות. כולנו פשוט משתדלות לעשות את המיטב.

פרופורציות, חמודה

פעם הייתי נעלבת הרבה ומתרגשת מכל דבר - ממה שאמרו לי, ממה שעשו לי וממה שחשבתי שאמרו לי או עשו לי. להפוך לאימא זה בעצם אומר שאין לך זמן וכוח לזה יותר, יש לך דברים יותר חשובים להתעסק בהם, כמו להחליף חיתולים, לעשות פרצופים מפגרים ולהרדים. אבל ברצינות, איכשהו אני מצליחה שלא לייחס חשיבות יתרה לאמירות ודיעות מסוימות ומרגישה אותן פשוט חולפות מעליי. פרופורציות. מילה קסומה שמלווה אותי עכשיו לכל מקום. 

לאפשר לעצמי (ולאחרים) מרחב לקשיים ולטעויות 

להפוך לאימא זה בעצם להבין שלהיות אימא זה קשה, כן, בין רגעי האושר והשמחה הגדולים יש גם הרבה קושי. ההריון, הלידה וההורות עצמה טומנים בחובם המוווון אתגרים. אם פעם חשבתי והרגשתי שאני תמיד צריכה להעמיד פנים שהכל בסדר, גם כשלא כך היה המצב, היום אני מרשה לעצמי להשבר ולטעות ולשתף, כי בעיקר אני יודעת שכולם חווים רגעים ותקופות קשות ובעצם זה שאני מאפשרת לעצמי, אני מצליחה גם לאפשר לאחרים את המרחב שהם צריכים.

פעם את למטה, פעם את למעלה

פעם הסתכלתי בעיקר על מה שלאחרים יש ולי אין. כשאת הופכת לאימא, את מקבלת מתנה ענקית, וקשה לך שלא לראות את מה שיש לך. כולנו מחפשים להגשים את עצמנו, אם זה בקריירה שלנו, או בחיים האישיים ולחלק מאיתנו חלק מהדברים מגיעים בקלות ולאחרים לא וחוזר חלילה. היום אני מבינה שאף אחד לא נמצא רק למעלה או רק למטה, אלא שאנחנו נעים על הציר הזה הלוך ושוב במשך כל חיינו ושלכן שווה להעריך את תקופות 'הלמעלה' ולחמול על עצמנו בתקופות 'הלמטה'.

ג'יין הבתולה//הסדרה המושלמת לבינג' של חופשת לידה

אז למרות שצפיתי (עדיין צופה) כבר בכל הסדרה בזמן אמת (בערך מהרגע שהיא החלה להיות משודרת), חזרתי לצפות בה בחופשת הלידה שלי שמתרחשת ברגעים אלו ממש, והפעם בפורמט בינג'. מעבר לכך שבעייני זו אחת הסדרות הטובות בטלוויזיה כיום (אסביר מיד למה), אני שמחה גם להכריז שזו הסדרה האולטימטיבית לצפייה מהסוג המרתוני-בולמוסי לאימהות הרצוצות שבינינו "שנחות" להן בחופשת הלידה. וזה למה? כי ובכן ג'יין הבתולה (!) במהלך מה שהיתה אמורה להיות בדיקה גניקולוגית שגרתית לגמרי נכנסת להריון בטעות באמצעות הפרייה מלאכותית שהייתה בכלל מיועדת לפטרה אשתו של רפאל שלג'יין פעם היה קראש עליו. כבר מבולבלות? יופי, זו בדיוק המטרה. 

'גיין הבתולה' היא מעין סאטירה על ז'אנר הטלנובלות המרכז-דרום-אמריקאיות, אבל במקום לגלוג מתנשא שמבטל את הז'אנר, הסדרה חוגגת את הז'אנר ומאפשרת לנו כצופים וצופות להנות ממנה מבלי לחוש מבוכה או "פדיחה" בגלל שאנחנו צופות בטלנובלה. היא עושה זאת באמצעות קאסט מדהים של שחקנים, דיאלוגים שנונים ומשעשעים, דמות ראשית מצוינת (ג'ינה רודריגז התותחית) והתעסקות בנושאים כמו הריון ולידה, אהבה וזוגיות ומערכות יחסים באופן כללי בצורה שמעוררת אמפתיה, הזדהות והתרגשות כנה מבלי שכאמור נחוש את אפקט "הפדיחה".

מתוך האינסטוש שלי

זו הייתה חוויה מאוד כיפית ושונה לראות את הסדרה שוב ברצף במהלך חופשת הלידה שלי (שעדיין בעיצומה) כי חוץ מהשלב של ההריון שגם נחמד להזכר בו דרכה, עוברים את שלב פוסט ההריון ביחד עם ג'יין המלכה ועם ההתמודדויות הכי אמיתיות: לילות וימים חסרי שינה, קשיי הנקה, חולצות מוכתמות מפליטות ודליפות חלב, מראה כללי לא משהו (בלשון המעטה) ודאגה אינסופית לגור האדם חסר האונים שזה עתה הגיח לעולם. הסדרה מטפלת בעדינות ובחוכמה בנושאים כמו דיכאון אחר לידה, ההשוואה האינסופית לאימהות ותינוקות אחרים, החזרה לעבודה והשאיפה לשלב אימהות עם מימוש עצמי וכמובן עודף המידע והעובדות האלטרנטיביות בנוגע ל-איך ללדת ולגדל תינוקות: דולה? מנשא? הנקה בלעדית? 

GIPHY

מצאתי את עצמי כל כך מזדהה עם ג'יין בזה שמצד אחד היא רוצה לדעת הכל ולעשות הכל "נכון", אבל לצד זה בוחרת במה שמתאים לה ולא במה שלכאורה "חובה" לעשות. כמו למשל, במקום לקחת דולה, היא מחליטה שבחדר הלידה יהיו לצידה אימא שלה וסבתא שלה שתמיד עושות הכל ביחד. החלטה שמאוד ריגשה אותי, כי גם אני העדפתי שאימא שלי תהיה איתי בחדר הלידה (לצד בנזוגי כמובן), כי למרות זה שלפעמים אימא "מציקה" ו"לא מבינה" ודולה היא "מכילה" ו"תומכת", בסופו של דבר, זו הייתה חוויה אותנטית ומרגשת (ורחוק ממושלמת, ממש כמו החיים עצמם) עם תחושה יפה של המשכיות הדורות ועוצמה נשית (בכל זאת נולדה לי בת - יאיי גירל פאואר!). זו כמובן החלטה מאוד אינדיבידואלית וסובייקטיבית, אבל אני מאמינה שגם לאלו מכן שחווו חוויות אחרות/כן לקחו דולה, תוכלו למצוא קווים משיקים ולהזדהות ולהתרגש ביחד עם ג'יין.

https://www.hollywoodreporter.com/live-feed/jane-virgin-boss-season-2-831115

בנוסף, הסדרה מטפלת ברגישות בנושאים כמו הגירה לא חוקית לארה"ב (מאוד רלוונטי בעידן טראמפ), בפערי הדורות: סבתא שמרנית (אבל כל כך מגניבה), אימא מתירנית ונכדה שיצאה מעין שילוב. בסופו של דבר, בזכות כלללל אלו זו סדרה ביקורתית, פמיניסטית וכייפית לצפייה. עוד על הסדרה כתבה ממש יפה חן חדד (שכמעט תמיד צודקת) ב'הארץ'. 

שורה תחתונה: ממליצה בחום! תודו לי אחר כך.

דיסקליימר קטן: בנטפליקס יש רק שתי עונות נכון לעכשיו. את העונה השלישית והרביעית תאלצו להוריד.
**עדכון: העונה השלישית נחתה ממש עכשיו בנטפליקס!

רשימת צפייה נטפליקסית - חלק ב'

אי שם הבטחתי לפרסם חלק ב' להמלצות צפייה בנטפליקס וחשבתי שאתמקד בסרטים, אבל לצערי, הסרטים בנטפליקס דיי עולב ואני מתקשה למצוא מסה גדולה של סרטים (יותר משניים, שלושה) ששווה להמליץ עליהם. אז החלטתי ללכת על מיקס של כמה סדרות חדשות (וכמה שלא) שיצא לי לראות לאחרונה וכמה סרטים שבכל זאת שווים צפייה.

סדרות

חוץ מדרמה מופתית אחת, כל הסדרות שאהבתי לאחרונה בנטפליקס היו יותר בווייב הקליל, דרמות קומיות, כשכל פרק הוא בערך חצי שעה:

//The end of the F***ING world

טוב, אפצח בהצהרה דרמטית שאין חזור ממנה - מדובר בסדרה מושלמת, ממש ממתק טלוויזיוני! כשקראתי את התקציר של נטפליקס, חשבתי לעצמי, 'אוף עוד סדרה יומרנית, מתלהבת וחסרת נשמה מבית היוצר של המכונה המשומנת שנקראת נטפליקס', אבל לא היה לי מה לראות, אז החלטתי לתת לה צ'אנס בכל מקרה. ומאז כבר ראיתי אותה עוד פעם במלואה. מדובר בסדרה של 8 פרקים כשכל פרק הוא בן 20 דקות, כך שבסך הכל מדובר בצפיית בינג' מספקת מאוד של בערך כשעתיים וחצי. מצד אחד, זה פורמט בינג' מוצלח, ומצד שני אם זה היה סרט של אולי שעתיים נאמר, אין ספק שזה היה הופך לסרט קאלט. אוקיי, אז על מה הסדרה בעצם? אני הולכת לתאר אותה בהרבה יותר פאתוס אגב מהתיאור המעפן של נטפליקס, אז התכוננו: הסדרה מבוססת על רומן גרפי ומביאה לנו את סיפורם של שני בני נוער בריטים אבודים ומבולבלים שמוצאים זה את זו וביחד יוצאים למסע התבגרות מצחיק, מרגש ומטורף שיחשוף אותם (ואותנו) בפני תובנות ואמיתות על חייהם, שלבסוף מתחברות לסיפור אנושי, פשוט ומורכב בו זמנית (משהו שמהתיאור לדעתי פחות היה ברור ואולי זה לא בהכרח גרע מהחוויה, דווקא בגלל זה אלמנט ההפתעה התעצם, אז אולי נטפליקס בכוונה הנמיכו ציפיות;)). יש לי פינה חמה מאוד בלב לסדרות וסרטי רואד טריפ שמלווים באקשן והומור שחור, למשל אחד הסרטים האהובים עליי אם לא ה-זה A Life less ordinary של דני בויל (שמשום מה לא הרבה אנשים מכירים...) והמון דברים בסדרה הזו הזכירו לי אותו. אה ולא פחות חשוב - מלווה את הסדרה פסקול מ-ו-ש-ל-ם!!! 

כמה: עונה אחת. 

//LoveSick

עוד סדרה בריטית ממש מוצלחת, וכן בגדול כמו שמסגיר אותה השם שלה, זו סדרה על חולי אהבה. מדובר בחבורת חברים שכולם בה כבר יצאו ושכבו אחד עם השנייה, וכמובן כל זה מתובל באינספור אהבות נכזבות, אהבות בסתר ואהבות חד צדדיות. זו צפייה קלילה וחביבה מאוד שתשאיר אתכם עם חיוך בסוף כל פרק. יש בה משהו מקסים ופשוט ולא מתחכם ובעיניי זה ממש כיף, בעיקר בתקופה שהרבה סדרות מהסוג הזה ממש מנסות להיות מתוחכמות ומתוסבכות, מה שלבסוף הורס את החווייה ולא בהכרח תורם לאיכות הסדרה. 

כמה: שלוש עונות (בדיוק בתחילת ינואר הצטרפה העונה השלישית במלואה). 

//She's gotta have it

סדרה שמבוססת על סרט משנות ה-80 בעל אותו השם של הבמאי ספייק לי (שגם אפשר למצוא בנטפליקס). הסדרה עוקבת אחרי חייה של נולה דארלינג, אמנית פמיניסטית שמגדירה את עצמה גם דרך היותה אפרו-אמריקאית וחוקרת היבטים אלו באמנות שלה. היא מעין פרי ספיריט שמנהלת מערכות יחסים רומנטיות עם שלושה גברים במקביל. הסדרה מתרחשת בניו יורק ובעיקר בברוקלין וכידוע סדרות ניו יורק בייסד הן אהובות עליי במיוחד. יש בסדרה המון אקספרימנטליות מגניבה (טוב, ספייק לי) ולכן היא ממש מחדשת ובעיקר מרעננת. גם החקירה של ההיבט המגדרי והגזעי מרתקת ומביאה איתה דילמות ונקודות מבט חדשות שאני מאמינה שטרם נצפו על המסך בכזו רמה, למשל: התעסקות ואפשר לומר גם אי-התעסקות בגוף הנשי השחור וכפירה בתוויות וכינויים בסגנון של ה"השתכנזת!" שלנו. שורה תחתונה, אני מאוד אהבתי את הסדרה הזו ואם אתן מתגעגעות לגירלז, יש מצב שאפשר להכריז עליה כתשובה השחורה לGIRLS. 

כמה: עונה אחת.

עוד שתי סדרות קומיות חביבות שמתאימות לצפייה קלילה:

//The Good Place

האמת שלקח לי קצת זמן להכנס אליה, אבל היא התגלתה כחמודה מאוד ובהחלט מעבירה את הזמן בטוב. קריסטן בל ההורסת מתה ומגיעה לגן עדן. בטעות. ומשם הכל מתחיל להסתבך. זו סדרה מלאה בצבע, ליטרלי, וגם טד דנסון החמוד שם. קיצר, שווה צפייה. 

כמה: עונה אחת בנטפליקס ועונה שנייה זמינה להורדה. 

// Don't Trust The B in APT 23

מהיותר ישנות ברשימה. ג'סיקה ג'ונס בתפקיד שהרבה יותר כיף לראות אותה בו בתור הביץ' היפה שכולם אוהבים לשנוא. תכל'ס, פשוט סדרה כייפית ומשעשעת, גם במקרה הזה לוקח קצת זמן להתניע ולהכנס אליה, אבל היא אחלה. וגם מתרחשת בניו יורק, שכאמור we like:) אה וכן, גם אני אזכיר את העובדה החרושה שג'יימס ואן דר ביק משחק שם את עצמו. 

כמה: 2 עונות וזהו. 

ולקינוח:

//MindHunter

התותח הכבד ברשימה. בדיוק ההפך מכל מה שקליל. סדרה מצויינת ומרתקת שמביאה לנו את תחילתו של עיסוק הפרופיילינג באף בי איי, דרך ראיונות שמבוססים על ראיונות אמיתיים שנעשו עם רוצחים סדרתיים אמיתיים. מה יש בה: דיאלוגים שנונים, דמויות כובשות ומערכות יחסים מסקרנות, וכמובן עיסוק בפמיניזם ובמתח בין נשים לגברים על בסיס ההנחה שכל הרוצחים כמובן שונאים ורוצחים נשים בגלל שאימא שלהם דפקה אותם.

כמה: עונה מצויינת אחת. בינתיים. 

סרטים

אז כאמור, ספריית הסרטים של נטפליקס ישראל היא לא משהו בלשון המעטה (כשהייתי בארה"ב התרשמתי יותר מאיכויותיה) ובתחום הקומדיות/דרמות אני כמעט אף פעם לא מוצאת את עצמי, אין המון סרטים חדשים ואלו שכן פשוט לא מספיק טובים בעיניי. מה שכן, בתחום הקלאסיקות/הקאלט, האינדי והדוקו יש כמה יציאות טובות פה ושם:

//Joan Didion: The Center Will Not Hold

דוקו מעניין על סופרת ועיתונאית שאני מודה שלא הכרתי קודם לכן. גו'אן דידיון היא דמות מרתקת, אחת כזו ששותה פחית קולה כשהיא מתעוררת בבוקר ולא מבינה מה ההתהלבות הגדולה מקפה. עיתונאית שעבדה גם בווג וגם סקרה מלחמות ונושאים כמו זכויות אדם שעליהם היא גם כתבה ספרים שזכו בפרסים. סיפור חייה מאוד עניין אותי והיו לה חיים מאוד לא פשוטים. היה מאוד מסקרן בעיקר להחשף על הדרך לתצלומים וסרטונים משנות ה-70 שמלאים בהמון שיק אלגנטי ומינימליסטי ולגמרי עושים חשק לעבור לגור בתוכם.

//The SQUID and the WHALE

נוח באומבך ממש לא עקבי אצלי, לפעמים אני ממש אוהבת את הסרטים שלו ולפעמים אני פחות מתחברת. הסרט הזה שהוא שיתוף פעולה שלו עם ווס אנדרסון מככב ברשימת האהובים, והרבה בזכות האסתטיקה והסיגנצ'ר מארק של אנדרסון שמרוח בכל מקום. הסרט מגולל את סיפור חייה של משפחה ניו יורקית בוהמית מאוד, וכיאה לכאלה הם מאוד אקסצנטריים, אבל בלי להמאיס את עצמם. יש משהו מאוד חביב בכל הדמויות ובדיאלוגים ביניהם וסיפור ההתבגרות של האחים מועבר בצורה רגישה ומלאת התחשבות. שורה תחתונה, מן סרט חמוץ מתוק כזה על משפחה, זוגיות, הורות והתבגרות. שווה. 

//Sleepless in Seattle

אני מניחה שבמקרה הזה יש פחות צורך לתאר במה מדובר. סרט שטוב לשמור לערב של דייט זוגי, דייט אישי או דייט עם בן וג'רי:) כיף שיש אותו בנטפליקס אין ספק.