סרטים ששווה לראות לקראת נסיעה לארה"ב

עוד שבוע מעכשיו אני כבר אהיה הרחק הרחק מכאן, בארצות הברית אהובתי. דיי סגרנו את ענייני הלינה, הטיסות הפנימיות, השכרות הרכב וכו', כך שהרבה מהעניינים הטכניים מאחורי. הייתי כבר בארה"ב, אבל אני יכולה לומר בבטחון שאת רוב מה שיש לדעת עליה (ותכל'ס גם על החיים עצמם) למדתי בעיקר מסרטים וסדרות טלוויזיה (ותרבות פופולארית באופן כללי). החלטתי שאת השבוע לקראת הטיסה אקדיש לצפיה בסרטים שהתרחשו במקומות שבהם אני עומדת לבקר, חלקם אני עומדת לבקר בפעם הראשונה. 

(*לא עשיתי תקצירים, אבל יש לינקים לטריילרים:))

היעד הראשון: // L.A //

הסרט: Beginners

כי אין סרט שיואן מקרגור משחק בו שלא ראיתי וגם מלאני לורן שווה.

ראיתי את הסרט הזה משהו כמו ארבע פעמים ובכל אחת מהפעמים האלו ייבבתי כמו ילדה קטנה. אני חושבת שהתקופה בחיים שבה ראיתי את הסרט בפעם הראשונה, הייתה גורם מכריע לכך שהסרט הכה נוגה הזה, הפך לאחד הסרטים האהובים עליי. הסרט נוגע בתמות כמו בדידות, אובדן ואהבה ובעיקר איך שלושת הדברים האלו קשורים אחד בשני ובשלישי. מדובר בתמות שכל כך מתקשרות לי לאל.איי, למרות שמעולם לא הייתי בה. משהו שממש מחזק את הקו הנוגה והמנוכר מעט של הסרט, זו העובדה שהרבה מהסצנות מתרחשות ברחובות העיר, בלילה, כשכולם מתניידים בעיקר במכוניות, כיאה לעיר שידוע שהתחבורה הציבורית בה כמעט ולא קיימת.
4 מילים על האופנה: שמלה אדומה וגרביונים סגולים. 

היעד השני: // San Francisco //

הסרט:  Big Eyes

איימי אדאמס עם מרגרט קין-http://directconversations.com/wp-content/uploads/2014/12/Margaret-Keane-and-Amy-Adams-on-the-set-of-Big-Eyes.jpg

אפתח בגילוי נאות שלא ראיתי את הסרט עד הסוף, סתם כי משהו צץ ונאלצתי להפסיק. מה שבטוח שהספקתי להבין שזה לא עומד להיות הטים ברטון האהוב עליי, אבל שזה עדיין סרט חמוד שווה צפיה ובעיקר בגלל הסיבה שלשמה התכנסנו כאן: סן פרנסיסקו. כבר בתחילת הסרט, מרגרט קין שמגולמת על ידי איימי אדאמס, מגיעה לסן פרנסיסקו על מנת להתחיל מחדש בתור אמנית ובאמת יש בעיר סצנה אמנותית לא רעה ואנשים מביני עניין (אבל כמובן שהכל מסתבך...). הסרט שמתרחש בסוף שנות החמישים מאיר את הרחובות הצבעוניים והיחודיים של העיר בווייב פיפטיזי כיפי.
כמה מילים על האופנה: ממש אהבתי את זה שמרגרט נוטשת את השמלות המנופחות של שנות החמישים ומסגלת לעצמה סגנון ביטניקי למדי עם מכנסי 7/8, חולצות גולף בלי שרוולים וחולצות מכופתרות קשורות. יאייי

http://archeravenue.net/dvd-review-big-eyes/

היעד השלישי: // Toronto //

בגלל המגניבות: Scott Pilgrim Vs the world

אין ספק שמדובר באחד הסרטים המגניבים אבר. זוכרים את כמויות האנשים שהתחפשו לסקוט פילגרים (בכיכובו של מייקל סרה) בשנת 2010?!!?! בכל מקרה, הסרט מציג טורונטו מושלגת ודיי פריפריאלית ולא ממש מקבלים ווייב של מרקם עירוני. מה שכן, נראה (אם מסתמכים על הסרט) כי טורונטו היא משכנם של הצעירים המוזרים והמגניבים ביקום (או לפחות זו הפנטזיה הפרועה של העיר) וזה מגניב ממש לדעתי. 

בגלל הנוף העירוני: What If 

http://www.empireonline.com/movies/55ce2524de95cf0744c53ea3/review/

קומדית אינדי רומנטית לא סופר מבריקה בעיניי, אבל לגמרי זו שגרמה לי להתאהב בטורונטו. עיר שיש בה גישה לחוף שאפשר לרבוץ בו (!!!) ומים שאפשר לרחוץ בהם (!!!), פארקים ענקיים, גורדי שחקים וכמובן מלא מסעדות כיפיות, דירות שוות וכל מה שיש לעיר גדולה להציע. הכל נראה גם קצת יותר נקי וקצת יותר שפוי מבניו יורק ואני דווקא ממש אוהבת את זה...
מילה אחת על האופנה: ברט!

היעד הרביעי: // Boston //

הסרט: Spotlight

סרט יוצא דופן מחבריו ברשימה וזאת בגלל הנושא עוכר השלווה שלו. בוסטון היא מוקד ממש חשוב בסרט לטוב ולרע ויש המון אזכורים לקבוצות ספורט שונות והשאלה: "אתה מכאן במקור?" היא ממש אישיו. תוך כדי שחברי ה"ספוטלייט" עוברים בין בתיהם של הניצולים ומראיינים אותם ברחבי בתי קפה שונים בעיר, אנחנו נחשפים לבוסטון היפה, הסתווית וה-גם קצת קשוחה ועצובה...

היעד החמישי: // New York //

הסרט: Nick and norah's infinite playlist

מייקל סרה החמוד מכבב גם כאן והפעם לצד קאט דנינגס ההורסת (Two broke girls). בדומה ל'סקוט פילגרים נגד העולם', גם בסרט הזה מייקל סרה מנגן בלהקה ה-כמעט הכי גרועה בעולם ומתאהב בבחורה מגניבה. חוץ מזה, כמו הרבה סרטים אחרים, גם כאן מדובר בשיר הלל לניו יורק והמסע הכיפי והמטורף של ניק ונורה ברחבי העיר בעקבות הלהקה האהובה עליהם 'איפה פלאפי?' ובליווי פסקול הורס, ממש עושה חשק לבלות בה ערב, לילה ו...לפנות בוקר.

עד אז, בחזרה לאריזות...:(

A new version of me?

עוד כמה ימים אני בת 29 (!!!). בתקופה הזו שלפני היומולדת שלי לפני שנה, כתבתי פוסט על זה שאולי אני צריכה גרסה חדשה של עצמי ובאמת לאורך השנה החולפת אפשר לומר שעבדתי על זה אם במודע ואם לא במודע. באופן כללי, אני לא כל כך בעד הגדרות עצמיות שמסכמות אותך בשתי מילים. זה דיי כובל ומקבע אותך למשהו מסוים. אני מאמינה שההגדרה העצמית שלנו היא פלואידית וכל הזמן, אם לא משתנה, לפחות מתפתחת. בכלל, נראה שהקטע של להגדיר את עצמך נהיה ממש טרנד ברשתות החברתיות. אינסטגרם ופייסבוק דורשים מאיתנו שנכתוב כמה מילים על עצמנו וכולם כותבים על עצמם חמישה סופרלטיבים ובזה מסתכם הסיפור. שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא בהכרח שאני מרימה לעצמי שאני "עולם ומלואו" ואי אפשר לקבע אותי עם הגדרה בעלת שתי מילים, אלא שאני פשוט לא שם עדיין. אני לא יודעת מה זה הדבר הזה שיגדיר אותי ו"ימכור" אותי לעולם בצורה הטובה והממצה ביותר וזה בסדר אם הוא גם לא קיים בכלל. 

אז בשנה ה-29 לחיי בהחלט ניסיתי לדייק לעצמי את עצמי ועשיתי וניסיתי כל כך הרבה דברים שזה דיי ברור למה בסופו של דבר אין לי רק גרסה אחת של עצמי. 

זו השנה שבה:

התחבטתי עם קונספטים של מינימליזם, אורח חיים איטי, צרכנות בסיסית,

עברתי דירה, מעבר לנהר, 

התחלתי לעשות יוגה ולטפל בעצמי בעוד היבטים, 

פתחתי עוסק פטור והתחלתי לכתוב קצת מעבר לבלוג,

הבנתי שיש אנשים שעדיף בלעדיהם,

הבנתי שבעוד שאנשים מסוימים מאכזבים, אחרים מפתיעים לטובה,

הבנתי שלא כל הנוצץ הוא זהב,

התחלתי לקנות פרחים לבית,

הערכתי מצעים לבנים,

הפכתי לבורגנית,

הייתי בוהמיינית,

חזרתי להיות טינאייג'רית פריקית,

רציתי להיות ג'יליאן ג'ייקובס (בעיקר כמו שהיא הייתה בLOVE). 

התבאסתי שאני אפפעם לא אהיה כמו הבנות מברוד סיטי,

חשבתי על לנסות להיות היפסטרית אמיתית,

השמעתי את דעתי,

ניסיתי להיות הייטקיסטית,

רציתי להיות רות' וילסון (בעיקר כמו שהיא ברומן)

רציתי להיות ג'יליאן אנדרסון (בעיקר כמו שהיא הייתה בנפילה)

נאבקתי בלהשאר תל אביבית, למרות שאפפעם לא ממש הייתי כזו,

השתעשעתי עם המחשבה של להיות קשוחה,

נבהלתי מהמחשבה של להיות רגילה.

אסיים עם המסורת שמסתבר שכבר ביססתי פה:

אולי בשנה ה-30 לחיי, תהיה לי גרסה חדשה של עצמי ואולי כמה גרסאות ואולי זה יהיה נחמד.