*אזהרה: פוסט נוסטלגי לפניכם*
בעוד שבוע בדיוק אני בת 28. יש כמה רמזים שמסגירים את גילי המופלג: החל ממקבץ שיערות אפורות מכובד למדי שאופף את ראשי לצד העובדה שהתחלתי ללכת לישון ב22:00 ולקום ב07:00 וכלה בזה שנעשיתי ממש סנטימנטלית ונוסטלגית. כאילו כל הציניות והמודעות העצמית שיש היום בכל דבר שנוגעים בו פינו את מקומן לטובת הערגה והזכרונות לחיים (פשטות) שהיו פעם. כנראה שזה משהו שבא עם הגיל ולא רק בגלל שנוטים לשייך סנטימנטליות (התרככות) להזדקנות (התרככות), אלא לו רק בשל העובדה הפשוטה שאני נמצאת כבר תקופה דיי ארוכה במקום הזה שאנחנו קוראים לו עולם. עם כל שנה שעוברת, עם כל תקופה שעוברת, עם כל מאורע כזה או אחר שעובר מתווספים אלפי דברים למדפי הזכרון ואין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות בנדון. זה משהו שפשוט קורה.
סדרות טלוויזיה זה אחד מאותם הדברים בשבילי. כל כך הרבה פעמים אני תופסת את עצמי נזכרת בעצמי לפני חמש שנים, שבע שנים, עשר שנים, צופה בסדרה כזו או אחרת, עושה מרתונים בתקופות מבחנים, בין עבודות או סתם במהלך חופשה כלשהי, אז כשהכל היה פשוט יותר, ואני ממש מצליחה לחוש את הרגע הזה, את הריחות שהיו אז, את הקולות שהיו סביבי, את האהבה ואת האכזבה. היום הרגעים האלו כבר אינם, היום במקרה הטוב אני מגניבה שני פרקים מדי ערב וזה ממש לא אותו דבר, היום יש כל כך הרבה דברים לדאוג להם ואי אפשר לעשות מרתונים של ממש בלי לחוש אשמה על כך. היום אני מתגעגעת לגרסה של עצמי מפעם אבל מצד שני גם זקוקה לגרסה חדשה.
הסדרה הזו היוותה חלק מחיי פעמיים בשתי תקופות חיים שונות, פעמיים שבהם צפיתי בסדרה מההתחלה ועד הסוף (תודות לVOD), כמו סוג של תרפיה. הייתה לי אהבה גדולה לבחורה המפוחדת והנוירוטית עם תלתלי הזהב. הבחורה הפשוטה מהעיר הקטנה שנוחתת בניו יורק הגדולה ללא שום הכנה מוקדמת. הבחורה שמגיעה בעקבות האהבה אבל נשארת בשביל עצמה בעודה חמושה בנעלי אולסטאר, ג'ינס רחב, סוודר גדול (בחורף), גופיות ספגטי (בקיץ) וגם הייתה לה חולצה מכופתרת עם פרחים שתמיד רציתי וכמובן התלתלים הנצחיים (חוץ מהקטע הזה שבעונה האחרונה היא עשתה החלקה ומאז אין לה תלתלים יותר:().
רק בשביל לרענן את הזכרון של אלו מביניכם שלא בדיוק שקעו במרה הנוסטלגית כמוני, הנה כמה תמונות מגרסת ה-פליסיטי:
על הגרסה החדשה של עצמה בתור אליזבת ג'נינגס ב"אמריקאים" כבר כתבתי פה: האמריקאים וזו גרסה אחרת לחלוטין ולו רק בגלל השיער החלק וההבעות הרציניות.
הגרסה החדשה של פליסיטי בתור עצמה כקרי ראסל היא דיי מעניינת. קרי ראסל היא סוג של פאנישסטה וגם בסטייל שלה יש משהו מאוד נקי ולא מתאמץ כמו בסטייל של פליסיטי אבל יחד עם זאת הוא הרבה יותר מודע לעצמו, הרבה יותר מחושב והרבה יותר מתוקתק.
- - - - - - - -
אני בינתיים באותה הגרסה של עצמי. אולי בשנה ה-29 לחיי תהיה לי גרסה חדשה של עצמי. אולי זה יהיה נחמד.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה