יום שבת, 21 בפברואר 2015

The 80's ain't so bad-Proof #1

אז לפני שמד מן חוזרת כדי להגמר ולפני שנשוב להתמוגג מהדמויות הצבעוניות שנמצאות כעת ממש בסוף שנות ה-60 ופוסעות הישר אל שנות ה-70 של המאה העשרים,
אני בינתיים צופה בסדרה שמתרחשת בעשור אחר, אבל לא פחות אהוב, בטח יש כאלו שיחלקו עליי, כן, מדובר בשנות ה-80 והסדרה היא "האמריקאים". זוהי סדרה שמגוללת את סיפורם של זוג מרגלים סובייטים שחיים בארה"ב כבר כעשרים שנה וכל עניין הריגול, הזהויות הבדויות, הסודות והשקרים מתובלים בדרמה משפחתית סבוכת רומנים סוערים, בגידות ואהבות חדשות וישנות. כמו בכל סדרה שאני צופה, לפני שאני מחליטה אם אני אוהבת אותה או לא (זה קורה בדרך כלל בחמש דקות הראשונות) אני מספיקה כבר לעשות סקירה נלהבת של מה מצפה לי בתחום הלבוש והסדרה הזו מספקת לא מעט מטעמיי אייטיז. נכון, הם רוסים שחיים בארה"ב אבל כל הבגדים של אליזבת ג'נינגס (קארי ראסל) מזכירים לי את הבגדים של אימא שלי מאותה תקופה, אני פחות הייתי בתמונה אז, הגחתי בשלב מאוחר יותר בעשור המדובר אבל בכל זאת חלק מהבגדים נשמרו. מה שמוביל למסקנה שלמרות המלחמה הקרה וחילוקי הדיעות בלשון המעטה בין שתי המעצמות, אולי דווקא בתחום הלבוש הייתה הסכמה. אני זוכרת את הג'ינסים המתרחבים והפדלפונים (מכנסי פיל, פעמון-יש להם כל כך הרבה שמות), את חולצות וסריגי הגולף, את החצאיות עד הברכיים והמגפיים שנושקות להן, את חולצות הפסים מבד פוליאסטר מבריק או לחילופין שיפון נשפך ואיכותי ועוד רבים וטובים אחרים שלצערי כבר אינם בנמצא. בטח אוכל לחפור כמה תמונות ולהעלות אותן בהמשך. בינתיים, קבלו את פליסיטי החמודה בלוק הו-כה אחר (בעיקר מוטרד כל הזמן, טוב, היא מרגלת-יש לה הרבה על הראש):








שבוע חמים ונטול דאגות.

יום רביעי, 11 בפברואר 2015

עולות על מדים

אני לא יודעת מה לגביכן, אבל אני ממש מוקסמת ממדים ותלבושות מסורתיות, כל מה שנחוץ זה מבט קטן ואני מתמלאת בתחושת חמימות בלתי מוסברת. אולי זה הגן הסובייטי ששוכן לו אי שם בתוכי וממאן לעזוב. אם נחוץ הסבר לגן הסובייטי, אז בגדול זה אומר שמדי פעם עוברות במוחי מחשבות סטנדרטיות לחלוטין שעוקבים אחריי, רוקמים נגדי מזימות וכו' וכו' - דברים רגילים כאלה שמטרידים את כולם...לא? לפעמים זה גם מתבטא בכניעה (עיוורת) למוסכמות מתוך חשש להטלת סנקציות שליליות (הגלייה לגולאג ועבודות כפייה זה ממש לא נעים...) למזלי זה קורה רק לעתים רחוקות, כנראה שמדובר בגן רצסיבי למדי. בכל מקרה, הגן מביא איתו כאמור גם אהדה ואהבה רבה לכל מה שקשור במדים ולנשים שלובשות אותם. 
American Horror Story: Asylum
הגיף המקסים מעלינו נלקח מתוך סדרת האנתולוגיה, American Horror Story ולפי דעתי העונה ה-2 שבה נחשפנו למוסד סגור לחולי נפש בחסות הכנסייה אי שם בשנות ה-60 היא העונה המשובחת ביותר. יש בה ערבוביה מגוונת למדי של נשים חזקות, כאשר בצד אחד של הזירה יש לנו את הנזירות ובצד השני ניצבת עיתונאית המתאשפזת בעקבות נטיותיה המיניות, כן, היא אוהבת נשים, אוי ווי. בכל מקרה, לא נעשה ספוילרים ובמקום זה נתרשם ממדי הנזירות, השילוב המנצח הזה של השחור-לבן והקווים הנקיים, באמת לא צריך הרבה יותר מזה. 
בסרט, אידה, המספר את סיפורה של נזירה שמגלה שהיא בכלל יהודייה, המדים מופיעים בגרסתם האפורה או שבגלל שזה סרט שחור-לבן קשה להבין האם זה שחור או אפור? בכל מקרה, מיטב המבקרים היללו את הסרט ומיד פסעתי לבית הקולנוע הלבבי הקרוב לביתי על מנת לצפות במחזה המרהיב. ואכן כיאה לקולנוע הזר, האסתטיקה הנקייה של הסרט והמשחק המאופק הכה אהובים על המבקרים המערביים עושים את שלהם וקשה שלא לחשוב שמדובר ביצירת אמנות ממדרגה ראשונה. ולמרות זאת, הרגשתי שלעתים כל היופי הזה העיב על העלילה והוריד מחשיבותה. מה לעשות, אני עדיין סאקרית של סיפור טוב וקצת הרגשתי שהסיפור הטוב לא קיבל את מלוא תשומת הלב שמגיעה לו. ובכל זאת, הסרט הזה עדיין נגע בי, בין היתר בגלל שהוא הזכיר לי את שיעורי תולדות האמנות באוניברסיטה ואת ציורי הנשים העוסקות במלאכה של טובי הציירים הנדרלנדיים.
החולבת של וורמיר...היש דבר מה ענוג יותר מהגברת המדושנת הזו שהולכת להכין מטעמים דשנים וטעימים מהחלב שחלבה במו ידייה? באמת נראה לי שלא. ועם כל הכבוד לציירים הנדרלנדיים ויש כבוד, גם הצרפתים ידעו לצייר יפה מאוד נשים עובדות (לא נשים כאלו, סוטים) והציורים האהובים עליי זה אלו שבהם מככבות נשים כפריות שעובדות בשדה.
בעיניי, הציורים המרגשים האלו של ז'אן פרנסואה מייה הם הדברים הקרובים ביותר שיש לאלוהות עלי אדמות להציע. אולי זה בגלל הנשים שנמצאות במרכז ואולי זה בגלל הנשים שנמצאות במרכז השדה, רועות, קוטפות ומלקטות....זה בטח השילוב של כל הדברים האלו. וכנראה לא רק אני חושבת ככה, כי לציור השני, המלקטות, יש כל כך הרבה התייחסויות ופרפזות שונות. אם תראו למשל את הסרט, הגירוש, של הבמאי הרוסי, אנדריי זבייגינצב המגולל את עלילותיה של משפחה שנוסעת לנפוש בכפר, תוכלו לשים לב לשוט היפה של המלקטות בצד הכביש שממש נראה כאילו הוא נלקח מתוך הציור והושתל בסרט. התייחסות נוספת ומשעשעת יותר היא של האמן הבריטי הנודע, בנקסי.
בנקסי הוציא את אחת הדמויות בציור והניח אותה על המסגרת בצד השמאלי התחתון של הציור, שם היא יושבת לה בניחותא ולוקחת הפסקת סיגריה לאחר כל העבודה הקשה. אני לא יודעת מה איתכן, אבל מוחי הקודח לוקח אותי למיליון פרשנויות ומחשבות על היצירה הזו. כמו למשל, אזכור לתקופת העבדות בארה"ב. בכל זאת, מדובר באישה שחורה שעובדת קשה ואולי הסיגריה זו הנקמה הקטנה שלה-משהו שהיא פשוט לא יכלה לעשות אז.
אמן נודע נוסף שמתייחס להיבט העבדות גם בימינו אנו, הוא סטיב מק'קורי צלם העיתונאות האמריקאי שכולם מכירים בעיקר מהשער המפורסם של נשיונל ג'יאוגרפיק שעליו מתנוססות פניה של הילדה האפגנית, שרבט גולה. בבלוג שלו הוא מתעד את מסעותיו באמצעות צילומים מרהיבים ואת אחד הפוסטים הוא הקדיש לאנשים עובדים ומשועבדים ברחבי העולם. הפוסט נקרא Grief, Grind, and Glory of Work והוא נכתב בעקבות האסון הנורא שהתרחש בבנגלדש ב-2013 כאשר יותר מאלף איש נספו בגלל קריסתו של מפעל לייצור בגדים. 

ולבסוף, הצילום שאני הכי אהבתי מתוך הפוסט; שתי נזירות קרואטיות שעוסקות במלאכת הכיבוס. צילום פשוט יפהפה.